קליי

יש רגעים, במשחק כדורסל – כמו בחיים – שהזמן עוצר מלכת (אגב, ואולי בפוסט אחר אם תתאים השעה ויתאים המאורע, ארחיב על הביטוי 'עצר מלכת' בהקשרו האיזוטרי ומדוע אנשים על סף תאונה או להבדיל ב'זון', מאבדים לחלוטין תחושת זמן ואיך כל זה קשור לכדור הארץ ולכוכבי לכת – אבל לא כעת) והכל מתמצת ל'פריים' אחד, לשבריר שנייה שבה הכל נהייה בהיר ומובן.

שעה קלה לאחר סיום משחק 5 כתבתי תגובה (תגובה 519 בפוסט הזה: http://www.hoops.co.il/?p=161044), וכך כתבתי:

"צפיתי עכשיו ברוב מסיבת העיתונאים אחרי המשחק יוצא הדופן הערב.
קליי ת'ומפסון הוא משהו מיוחד.
38:45 עד 31:20 (https://www.youtube.com/watch?v=dFo7eDcv3ig) מאוד הרשים אותי – משהו בנחישות שלו, במנטליות החזקה, בכבוד שלו. ידעתי שהוא כזה – אבל עכשיו זה קיבל גושפנקא."

זו הייתה תגובתי אז.

ואז הגיע משחק 6. ות'ומפסון ניפק משחק לפנתיאון עם קליעה, הגנה, יציבות, קור רוח והמנהיגות השקטה שקטה שלו, שלא מבקשת תהילה אבל משדרת כבוד. וביתרון 80-83, במומנטום נפלא של הקבוצה שלו, וכשבאמתחתו 28 נק', הוא טס למתפרצת ובמקום להניח ברכות שתיים קלות בסל הוא הלך עם כל הלב – כמו שתמיד הלך עם כל הלב – להטבעה. כולם יודעים את ההמשך.. הנפילה, הכאב, ההתפתלות, השקט מסביב, התגובה המבישה של הדוק (תגובה 393 בפוסט הזה: http://www.hoops.co.il/?p=161309): "כתבתי מיד שהוא לא נפצע. עשה הצגה קטנה", החזרה ההירואית לקו העונשין (והקליעה החלקה של השתיים שהעלתה ל-80-85), הירידה להגנה, החזרה לספסל, ההליכה העצובה עם הקביים החוצה..

ולי כבר לא היה אכפת – מי תזכה, בכמה ייגמר, מי יזכה בתואר השחקן המצטיין, איזו עיר ומדינה ישמחו – רק חשבתי על האיש הזה, ת'ומפסון, על הנחישות, המנטליות, הכבוד, ובעיקר, על כך שבניגוד לרבים, הוא לא רק מדבר – אלא גם מיישם את זה.

אז עבורי זו הייתה שקיעה. ועבורי היא לא הייתה ורודה, עבורי היא הייתה שקיעת השראה למה שכדורסל יכול להיות, ומה שהוא היה באותו הערב תודות לאיש הזה – משחק של כבוד.